צפון ספרד וחבל הבסקים. אתר מומלץ למטייל בספרד.

גסטלוגאצ’ה (תרגום מדויק משפה הבאסקית “מבצר מבוצר”) הוא אי שבו אפשר להרגיש רוח של ימי הביניים ולראות את כל היופי של אוקיאנוס האטלנטי. המקום הזה נמצא ב-צפון ספרד בחבל הבסקים. או במילים אחרות, כמו שרוב האנשים מכירים, וקוראים למקום – דרגונסטון (Dragonstone). הגענו לכאן, כמעט 600 ק”מ מ-ברצלונה כדי לעלות במעלה של 250 מדרגות בהן עלו טיריאון לניסטר ודאיינריס טארגאריאן בעונה שביעית של הסדרה המפורסמת “משחקי הכס”. לי אישית הייתה צמרמורת כשראיתי את המקום בפעם ראשונה.

כמה מילים על ההגעה למקום. כדי להגיע למקום, ניתן להזין לנווט את שם המקום או שאם נהיה יותר מדויקים, תזינו את הנקודה של החניה על המפה ותגיעו ישירות למקום. יש אזור די רחב לחניה חינמית. לעשות כמה סיבובים עם האוטו לחפש מקום נוח ואפשר לצאת לדרך.

כניסה למסלול הליכה (שעורכו כקילומטר אחד) מתחילה ממחסום בו יש שתי כניסות – מבקרים עם כרטיס וללא כרטיס כניסה. הלכנו לכיוון של כניסה למבקרים ללא כרטיסים… בחשש שהיינו צריכים להזמין באינטרנט אך לא ידענו. התקרבנו, אמרנו לבחור שישב שם שאין ברשותנו כרטיס כניסה והוא ענה לנו עם פנים רציניות שהיינו צריכים לתאם את הביקור שלנו באתר האינטרנט של המקום וליידע אותם שנגיע… יחד עם זאת נתן לנו פתק בו רשום שני אנשים וביקש להתקדם… טוב, אז לא התאמצנו לשאול באיזה בדיוק אתר צריך לתאם הגעה כי אפשר להיכנס גם ככה 😊 .

אז התחלנו את המסלול. למען האמת לפני הביקור כאן, לא עשיתי שיעורי בית ולא התכוננתי, לכן חיכו לנו כמה הפתעות. ראשית, לא ידעתי שבכדי להגיע לפסגה צריך קודם לרדת ואז לעלות במעלה של קרוב ל-300 מדרגות… תגידו אתם: “אבל מזה כריסטינה? זה קל? ” כן… בטח .. קל מאוד .. אם אתם לא מרגישים את שיפוע שבין המדרגות גם בירידה וכמובן בעליה.. ולא שמים לב לאנשים שפוגשים ממולכם בעת הירידה שלכם והם נראים כאילו עלו להר האולימפוס… אהה וגם אם אתם באים לשם עם נעליי טראק מיוחדות… כי המדרגות מאבן ולחות שם מטורפת לכן המדרגות מאוד חלקות ומסוכן לעשות מסלול עם נעליים רגילות. אם מתקיימים את שלושת הדברים האלה – אז זה קל… ואם לא, אז אתם במצב שלי. לא קל בכלל.

אז ככה לאט לאט ירדנו עם עצירות לנוח ולתפוס איזה נוף שווה… הייתי כל כך עייפה וזו הייתה רק הירידה לשם עלייה ועוד דרך חזרה…

כמה נקודות חשובות:

קחו איתכם בקבוק מים לכל המטייל למסלול. בדרך, עורכה כקילומטר לכיוון, אין קיוסק או מקולת לקנות מים. איזה סנדוויץ’ קטן לכל אחד לא יזיק לצבירת כוחות לפני העלייה. נעלי טראק כמו קולומביה או סלומון מאוד יעזרו בירידה ועליה, אחרת אפשר להחליק בקלות.

אז הליכה לכיוון אחד הסתכמה לה בשעה ורבע… מאתגר מאוד אבל נוף שרואים מלמעלה שווה כל צד שעשיתי. בפסגה ישנה כנסיה, נוף עוצר נשימה ורוח נעימה.

אחרי שנחנו איזה חצי שעה, הצטלמנו בכל פינה אפשרית פנינו לכיוון הירידה משם… עכשיו אני הייתי בתפקיד של אותם אנשים ש”עלו להר האולימפוס” וחוזרים חזרה… אבל למרות העייפות וכאבים בשרירים ניסיתי לחייך לכל עובר דרך שפגשתי במדרגות האלה. שלא יעיז לחשוב שדרך לפסגה היא קשה (כמו שאני חשבתי כשראיתי את כל העולים מולי), רק שיהיה לו קל להגיע לפה ולראות את מה שאני ראיתי. ניסיתי לתת מבט של תמיכה והבנה שירידה ועלייה הן לא קשות והכל אפשרי… לא יודעת אם החיוך שלי עזר למישהו אבל לי זה עשה הרגשה טובה…

ביציאה מהמסלול יש מספר בתי קפה שבהם אתם יכולים לאכול, לשתות קפה ולהירגע, ולהתפעל מהנוף של האי ולהבין שעשיתם את זה והייתם במקום איפה שצילמו את הסדרה האהובה שלכם.

ולמי שהחליט להישאר במקום זה עוד לכמה ימים, לעצירה תוכלו לבחור בבטחה את עיירה בשם Bakio. עיירה קטנה, מתאימה לחופשה שקטה ושלוותית – רומנטית או משפחתית. בעיר יש מסעדות, ברים, חנויות – כולם במרחק הליכה אחד מהשני. בחירת המטיילים נהדרת ללינה של לילה או כמה לילות, מדירות למלונות (ניתן למצוא את הרשימה המלאה כאן) .